הגבעה שלנו / אורי אמיר
לחיות בקבוץ, פירושו, לפחות תואר ראשון באנטרופולוגיה.
בעוד שבעיר, אתה לא יודע לחבר בין ההולכים מולך ברחוב, הרי בקבוץ אתה יודע לחבר ולסווג אותם לתאים ומחתרות,clubim ומשפחות, שבטים ומסדרים.
יש, למשל, "מסדר הולכי המערכת". יש מביניהם כאלה שאוהבים את הזריחה ואחרים דווקא את השקיעה. יש כאלה ההולכים רק בחושך וכאילו אומרים: "אחרי עשרות שנות סבל, מוטב שלא יראו שלא הורדתי אפילו ק"ג אחד". אבל, בין כולם שוררת אחוות הסובלים, או הנהנים – כל אחד על פי דרכו.
לפעמים ישנו מצטרף חדש לclub . למשל, לאחרונה נצפה פרופסור א' מסוים (השם שמור במערכת). כמו רבים אחרים הוא זלזל בחברי המועדון, אך אנחנו ידענו – הוא עוד יבוא! והוא, באמת בא.
יש כאלה המרמים את עצמם (כמוני, למשל) והולכים פעם בחודש, אם צריך ואם לא.
רק כאשר ממשמש ובא איזה טרק " אחרון בהחלט" בהימליה\ אלפים\ פירינאים, אני עובר לפעם בשבוע ונהנה מכל רגע. כי בדיוק עכשיו פורחים הרתמים והפרגים ועמודי ורד הקציר במלוא תפארתם (ואל תתקנו אותי עם "חוטמית", בבקשה). ואם אני לא שוכח לקחת איתי את מכשיר השמיעה, אני אפילו שומע את המיית התורים העוגבים זה על זו – מה רע?!
המועדון האולטימטיבי שלנו הוא, כמובן, שולחן x המיתולוגי, השמור לנשים בלבד (הגברים רק חולמים להיות זבוב על הקיר). לא כל אישה מתקבלת למועדון כלאחר יד. ניתן לצפות בנשים שכבר התקדמו שולחן והן ממש כפסע להצטרף, אבל... עוד לא הגיעה השעה.
ישנם, כמובן, קלאבים כל כך ממודרים שאיש אינו יודע מיהם חבריו האחרים. למשל, כשאתה בא לבדיקה שגרתית למרפאה ויוצא משם אבל וחפוי ראש וק' (השם שמור...) קוראת אחריך: "הו "welcome to the club . שלא נדע!
באנטרופולוגיה המקומית שלנו מככב, כמובן, הפולקלור המיוחד לנו. ולא יעזור אם אתם שילשים וריבעים, לעולם יקראו לכם פירגלה, או בייצה, או פציגרה (או דפנאי, רחמן ליצלן).
ועוד לא אמרנו מילה על הזכרון הלאומי שלנו, שמוחזק על ידי הנכדים גדעון ותורה (השמות המלאים שמורים...) והוא רק הולך ומשתבח עם השנים. למרות שגדעון ותורה עולי ימים, הייתי ממליץ להם לגדל גורים – נינים שכבר יתחילו לשנן, כדי שחס וחלילה לא ילך כאן משהו לאיבוד – הן זוהי מדורת השבט.
שבת שלום
