היה   היה

רחל רבינוביץ

בעלון הקודם הזכרתי את "הדוד יהושע" וביצי הקרפדה אשר הביא לגן שלנו – הגן של בת-עמי.

מי היו ילדי הגן הזה, אשר שמשו לאחר גיל שש- שבע את הבסיס לבית הספר של סגל ובת-עמי. נמנה אותם, מהבוגר לצעירה:

דן אליוביץ, אבו (אבינועם) הורביץ, ויואב אלון – בני "השומר", עמליה בת חבר "החלוץ"  חיים ציפורי, רחל סגל קלייר (כך נהגתי לחתום), בת יטה וסגל חברי " גדוד העבודה" ש"עשו עליה" מארה"ב, יעל בת הגננת בת עמי וחבר "השומר" שמואל גבעוני.

יעל התייתמה מאביה בגיל חצי שנה.

בינה  בת בלה ודויד טחור חבר הגדוד, דובר ערבית ומנהל "קשרי החוץ" עם השכנים. ואני זוכרת שגם עם הגמלים הייתה לו שפה משותפת.  

אורי הורביץ בן לנחום ויהודית, וצעיר בני "השומר" בכפר גלעדי, אח לשרוך ואבו, כולם גבוהי קומה, וצעירת הקבוצה – צביה בת ליהודה אפרתי, גם הוא חבר "החלוץ" מיסודו של טרומפלדור. אפרתי וציפורי –  שניהם היו חברי תל-חי, שהצטרפו לכ"ג עם איחוד שני המשקים.

אפרתי לא נטש את תל-חי –  כל לילה היה יורד לישון בתל-חי (אז נהוגה עדיין לינה משותפת), ובבוקר היה משכים לעבודה, וראשון לרתום את הפרדות. כך נהג עד שהגיעה לתל חי חברת הנוער הראשונה , הלא הם מקימי חולתה.  

לחבורת ילדים זו הצטרפו: מבני חברי "השומר" -  גד יגאל ואלי נדב. לשם הגדלת מספר התלמידים התקבלו גם  ילדי חוץ, עד שהגענו ל- 25 תלמידים בשתי כיתות, שכללו שלושה שנתונים. שיטה זו ליוותה את ביה"ס בכ"ג, וכן את שאר בתי הספר הקיבוציים, לאורך כל השנים.

מהקבוצה שלנו, שכללה תשעה בני משק, נשארנו היום שלושה בכ"ג ואחת בפתח- תקווה, היא יעל גבעוני גולדברג. גם לה ימלאו  83 שנים . יום ההולדת שלה חל בחג השבועות, בדיוק ביום שעלון זה יראה אור.

יעל שאלה אותי  - "איך נקראת הקבוצה שלנו?"

לא מצאתי תשובה.

לילדים הגדולים מאיתנו קראנו "הילדים הגדולים". הם נקראים היום "ילדי ראשונים". היו אלה ילדי חברי השומר שרובם שבעו נדודים עוד טרם הגיעו לכפר.

חלקנו – הבוגרים שבנו – נקראו קבוצה א', והצעירים – קבוצה ב'. השם קבוצה א' עבר אחר כך לאחים הצעירים ולבנים הבוגרים של קיבוץ טבריה, שהיו אף הם תלמידיה של  בת עמי, ולא הם בלבד.

וכך נשארנו בני בלי שם.

-          אולי ראוי לקרוא לנו קב' א- ב ?

 

אבל השם אינו חשוב. יחד עם השיר המצורף שכתבה יעל גבעוני.

אני לוקחת לי את ההזדמנות להוסיף עוד פרטים לגבי משפחתה של יעל , הקשורה קשר ממושך ומסועף לכ"ג, ועוד יותר לאגודת "השומר", ולא פחות משניהם לחידוש היישוב היהודי בארץ במאה ה-19 ובראשית המאה העשרים.

וכל זה אינו אלה הקדמה לאגדה גלילית ומקומית הפותחת בדמותו של ה ס ב א .

מי משוכני כפר זה בימים עברו לא הכיר את הסבא?

כדי להגיע לחדרו היה עליך לטפס מעלה-מעלה לעליה, במדרגות החובקות את בית הבזלת מדרום-מזרח (היום – בית ראשונים), לעבור מתחת לשעון השמש, מעשי ידיו, לצעוד לאורך פרוזדור ארוך וחשוך, שמשני צידיו תאים וחדרונים, שיכון זמני ליחידים או לזוגות, המתחלפים תדיר.  ובקצהו של הפרוזדור חדר מעט גדול יותר, לרוחב המבנה – חדרו של הסבא. ריחות של עשבים ותבלינים מילאו את האוויר. טעמו של התה או הסלט לא ישכח.

כשאמרנו לסבא תודה רבה, היה אומר: - "את/אתה בעצמך תודה רבה".

הסבא היה בקי גם ברפואת העשבים, אותה למד מפי התושבים המקומיים, אשר את שפתם ואורחותיהם הכיר מקרוב. וסיפורים היו לו, וגוזמאות סופרו עליו או בשמו :

 –  "יום אחד ירד שלג כבד כל כך , שהרועה לא מצא את העדר בשדה, עד שבא הפלח לשדה עם המגוב, ואסף את הכבשים אחת, אחת".

או תחבולה רפואית לטיפול בסרטן:   – "יש להצטייד בחתיכת עיתון וקופסת גפרורים. כשמתגלה הסרטן בגוף אני מקרב גפרור דולק לרגל שלו, הוא מרים אותה, ומיד אני שם תחתיה פיסת נייר, כך רגל אחר רגל, ואז אין בעיה להוציא אותו.  את התפירה אני משאיר לרופא המנתח".

לימים עבר הסבא לגור בצריף קטן מוקף גינה , אותה טיפח. אני זוכרת את שיח השושנה , שעל כל ענף שלו פרחו פרחים בצבע וריח שונה. זו אינה גוזמה, שכן הסבא הכיר על בורייה את אומנות ההרכבה של עצים ושיחים. על הצריף טיפסה דלעת הספוג, ועדיין שמור אצלי ספוג רחצה  - תוצר אחד הדלועים הללו.

כל אלה הם כאין וכאפס לעומת סיפור חייהם של שני בניו ושתי בנותיו של הסבא, אליהו אליוביץ אלעזרי.

ארבעתם ילידי הארץ, דוברי ערבית, מכירים אורחות חייהם, פתגמיהם, ומנהגיהם של שכנינו. אורחים רצויים בכל אוהל בדווי, בביתו של שייך או של מוכתר הכפר.

כולם הצטרפו למשפחת "השומר", וסייעו בהקניית תכונות אלה גם לשאר חברי האגודה.

הבכור מרדכי יגאל, אחיו משה אליוביץ, והאחיות –  טובה, אלמנתו של (מנחם) מנדל פורטוגלי,

ובת-עמי , אלמנתו של שמואל גבעוני.

יגאל הפך לאגדה עוד בחייו: מסעותיו ברגליו או על גב סוסו, במזרח –  מדמשק ועד פטרה ודרומה לה, ומעוג'ה אל חפיר בדרום ועד צור ומטולה בצפון. ומסעותיו בזמן – מהולדתו בזיכרון יעקוב בשלהי המאה ה- 19,  נדודיו עם משפחתו לעין-זיתים ולמטולה , הצטרפותו לארגון "השומר", מאסרו בדמשק יחד עם חברים מ"השומר" . עם שחרורו מהמאסר הוא חוזר למטולה ודרך צידון לחיפה ומשם, תוך חציית קו החזית בין התורכים לאנגלים, הוא מתגייס לגדוד העברי בשנת 1917. ב – 1920 , בתחילת המאורעות בצפון הוא עוזב את הגדוד וממהר לעזרת ארבעת הישובים: תל-חי,  כ"ג, חמרה ומטולה, ומלווה אותם במהלך הפנוי. עם חזרתו לגדוד הוא מוכרז כעריק. באותה שנה הוא מצטרף לפלוגת החוצבים של גדוד העבודה בירושלים. ב- 1922 הוא נשלח ע"י המוסדות הלאומיים לסיורים בעבר הירדן ובנגב.

 

שלושת הבנים הצעירים של הסבא – משה, טובה, ובת עמי –  קבעו ביתם בכפר גלעדי והיו בין מקימי המקום. כאן גדלו בניו של משה דן ורם. כאן גידלה טובה את בניה אברהם ואיזה (יזרעאל), שלימים מלאו תפקידים מרכזיים בקיבוץ ובהגנה. אברהם היה בין ראשוני חיל- האוויר הישראלי.

טובה הייתה כוורנית במשך שנים. בשנותיה המאוחרות עבדה כמטפלת בכיתות העליונות. אני זוכרת אותה כמטפלת בקבוצת אבוקה. יש לי חובות נוספים לגבי אישה מיוחדת זאת, ואני מבטיחה לספר לכם על כך ביום מן הימים.

כאן גידלה בת עמי את הבת יעל. אחרי שנות אלמנות רבות נשאה ליוסף (יוסקה) מלמוד, חבר "השומר" אף הוא, ויעל זכתה לאח צעיר , הוא עומר. יעל נישאה בכפר גלעדי ללוי גולדברג מקבוצת הנוטרים. מחנה האוהלים שלהם עמד בחורשת האיקליפטוסים, סמוך לשער הישן של הקיבוץ (במקום שעומד היום שיכון ח' ). מחנה זה ויושביו זכורים היטב לכל מי שחי במשק בשנים של טרום המדינה. 

 

הזכרנו את בת-עמי כגננת ואחר כך כמורה, חייבת אני להוסיף שכל התכונות שלה, הכרת הסביבה על תושביה, שפתם ומנהגיהם, ידידות עמם, קשרי שכנים וביקורים הדדיים, הפכו הודות לה ובהדרכתה לשגרת יום ביומו בבית ספרנו, עד כדי כך שבעצם ימי מאורעות 36 – 38 יצאנו ללא מבוגר לביקור בכפר הסמוך אבל (אבל בית מעכה). זכינו לקבלת פנים מלכותית ולארוחה בבית המוכתר, ממש כמו אצל אברהם אבינו. הוא עיכב בעדינו משך שעות עד ששליחיו הגיעו לתושבי כ"ג המודאגים, ובישרו להם ש"האוצרות" שלהם שמורים ונהנים מאירוח בביתו.

מפיה של בת עמי למדנו עברית צחה, ובמבטא הנכון של כל העיצורים, כולל החיית והעין. הכרנו צמחים בעלי חיים וציפורים ביום הטיול השבועי, ובטיולים שיזמנו בכל שעת פנאי. היינו משולבים בעבודה ובנעשה במשק ובענפיו. ניהלנו משק ופינת חי מאחורי בית הספר. רבות מהחיות הובאו אלינו ע"י תושבי הסביבה, מכריה ומעריציה של בת עמי. סיפרתי כבר שבת עמי המשיכה שנים רבות כמורה ומחנכת. מלבד קבוצה א' לימדה גם את הקבוצות "אבוקה" ו"ניצן".  אחרי כיבוש אילת נסעו יוסקה ובת עמי לשנת שליחות לעיר זו. בשנה זו לא נרשמו מדידות הגשם של

כפר גלעדי !

 

 

 

באשר  " האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו " (שאול טשרניחובסקי), כאן המקום המתאים לקרוא את השיר של יעל:

 

טֶבַע שֶׁלִּי

נוֹלַדְתִּי בִּכְפַר גִּלְעָדִי וִהֲרֵינִי צַבָּרִית

עִם סַבְיון, אֵזוֹב, קַחְוָן וְחַרְצִית

וְתָמִיד יַחַד עִם טַבּוּרִית  וְצוּרִית

וְשִׁפְעַת כַּלָּנִיּוֹת, נַרְקִיסִים וְיַלְקוּט הָרוֹעִים

הַפּוֹרְחִים לָרֹב בְּשָׂדוֹת וְנִירִים

וְתָמִיד יַחַד עִם בַּבּוּנָג וּדְגָנִיִים.

וְעוֹד לִי בַּעֲלֵי כָּנָף עִם נוֹצוֹת וּמַקּוֹרִים:

יַרְגָזִי, סְנוּנִית וַהֲמוֹנֵי אַנְקוֹרִים,

וְתָמִיד יַחַד עִם מַקְהֵלַת רְנָנִים.

וְיֵשׁ שְׁפָנֵי סֶלַע הַסּוֹפְגִים חֹם שֶׁמֶש בַּסְּלָעִים,

וּנְתִיבִים בֶּהָרִים לַיְּעֵלִים הַמְּשׁוֹטְטִים,

וְתָמִיד יַחַד עִם סִדְרִיּוֹת וַעֲצֵי שִׁטִּים.

וְכֻלָּם שֶׁלִּי, וְאָנוּ שְׁזוּרִים בְּיַחַד

בְּחַיֵּי הַטֶּבַע: בַּהֲבָנָה, הֲנָאָה וְרֹב נַחַת,

וְתָמִיד בְּקֶשֶׁר עִם יְרֻקֵּי הֶעָלִים וּבַעֲלֵי תִּפְרַחַת.

יעל גולדברג גבעוני      1.5.09