חברים מספרים לילדים
שנת בצורת בגן .
מרים לויטין - בת-אברהם
ילדים חביבים! ברצוני לספר לכם מעשה שהיה. המעשה היה עוד לפני שתמר נולדה.
הייתה שנת בצורת,
ירדו מעט גשמים. השדות היו צהובים ו עצובים.
מרעה לא
היה לצאן. חליל רועה נדם בשדה. אבל ילדים, לא רק בשדה הייתה שנת בצורת גם בגן הירק. ובודאי תשאלו איך הייתה בגן בצורת,
כי הרי יש לנו מעיין גדול ונחמד שנותן מים ומשקה את הירקות,
המטעים, ושדות המספוא.
באביב כאשר שתלנו וזרענו היו עוד מים בשפע ואפשר היה לתת לצמחים הרבה מים. אך במשך הזמן הלכו המים ופחתו במעיין.
בימים ההם עוד לא הייתה לנו תעלת הבטון שישנה היום. אז עוד זרמו המים בתעלת אדמה: והתעלה עברה מסביב לכרם על יד הכביש, וכך הם היו זורמים לגן. היו בתעלה הזו הרבה עשבים והרבה חורים של כל מיני חיות קטנות והרבה מים נכנסו לחורים האלו ולא הגיעו לצמחים. ואתם יודעים שבגן הירק שלנו אנו מגדלים הרבה מינים של ירקות. כרובית, כרוב, גזר, סלק, חסה, צנון, תפוחי אדמה ובצל ועוד.
מובטחני שאתם אוהבים את כל הירקות שהזכרתי כאן. נכון?
אני גם כן אוהבת אותם מאוד, מאוד. לא רק לאכול אלא גם לגדל אותם ולטפל בהם כמו שמטפלים בכם. כמה הייתי עצובה כאשר הלכו ופחתו המים לאט, לאט ואי אפשר היה להשקות את הכרובית היפה ולהרוות את צימאונה. הכרובית אף היא הורידה עלייה ועמדה מגדול והיינו משקים אותה יום ולילה בזרם קטן, קטן שהיה הולך יום ולילה עד שהיה משקה כמה תלמים. מדי יום ביומו היינו רואים איך הזרם הולך ופוחת וקטן, והולך עד אשר יבש לגמרי המעין. והיה – ילדים – עצוב...עצוב... הכרובית התחילה להצהיב לאט, לאט, עליה נשרו כאילו גם עומדת בשלכת. מוזר – ילדים – האם כרובית בשלכת כמו העצים בסתיו ? מובטחני שאתם יודעים שכרובית אוהבת את החורף. עליה ירוקים ,ירוקים ורעננים. כך, ילדים, קרה שפתאום בכפר שלנו נישאר בלי גן ירק. אתם מתארים לכם שלא עבדו בגן? באמת, באמת לא עבדו בגן כמעט אף אחד. שום ירק לא היה, אל תחשבו שהתייאשנו. לא ולא! לקראת החורף עשינו משתלה של כרוב והיינו מביאים מים בחביות בעגלה.
יודעים אתם איך ? "מהדרדר "- יום, יום היינו משקים את המשתלה בחביות וגם שתלנו את השתילים והשקינו אותם בספלים.
כל שתיל קבל שני ספלים מים מנה, מנה לשתיל. זה היה כבר מאוחר בסתיו לפני הגשם. השתילים נקלטו יפה וחיכו בסבלנות לגשם.
והגשם בא, השמים התקדרו עבים וגשם ירד,
וזה היה היורה....
ואנו שמחנו מאוד לגשם.
ואני כל כך שמחתי וקדמתי אותו בשירה.
אחרי הגשם התייבשה האדמה , יצא הטרקטור לחרוש, איזה ריח נעים היה לאדמה, ריח רענן, טרי, ממש משכר כמו באביב בזמן שהכול פורח בשדה. אחרי הטרקטור זיבלנו, וחרשנו שדדנו ותלמנו ועוד פעם חכינו לגשם למען נוכל ליישר את האדמה ולזרוע כי לא היה לנו מים שנוכל להשקות כמו שרצינו, אלא אך ורק מתי שהגשם ירד. וכך זרענו מחדש את גן הירק שלנו. אך הכרובית לא הצליחה. אז הגשם לא עזר לה כל כך, היא עשתה קלחים קטנים, כי לא השקו אותה בקיץ.
אתם יודעים מדוע ? ואני חשבתי לי: הנה עכשיו הגשם ירווה את הכול. אך מה יהי גורל הגן בקיץ בלי המעין. הרי אי אפשר שנשאר בלי מים בקיץ.
איך יגדלו העצים ואיך יגדלו מספוא לרפת ? ומחשבה זו נקרה במוחי בלי הרף. עד אשר ביום אחד נכנס חבר אחד בליל חורף זועף, כולו רטוב מכף רגלו ועד קודקודו, כולו צוהל משמחה ובשורה בפיו : המעיין שלנו נפתח והוא זורם ורועש. אך ילדים חביבים אילו ידעתם איזו שמחה הייתה, בחדר האוכל. כל החברים רקדו ושרו כל הלילה וחברו שיר למעיין :"שבו מימיו שבו אלינו, שבו המים נשתה לחיים, הנה מימינו שבים אלינו".
מאז - ילדים, גדל המשק ועוד יגדל, וגם אתם תגדלו ותהיו חברים שלנו ותעבדו כמונו בכל הענפים אשר ממי המעיין שלנו התפתחו.
