סיפור עלייה – יצחק כספי
בעקבות הטיול למוזיאון ההעפלה של בני וחברי כפר גלעדי שנערך לפני מספר חודשים, ביקשתי לשמוע את סיפור עלייתו הבלתי לגאלית של יצחק, באניית המעפילים "פאן יורק".
בטיול, סיפרה עדה את סיפורו של משה אגמי אביה,
שהתעקש להוציא את שתי "הפאניות", אניות המעפילים הגדולות ביותר, למרות ההתנגדות של הנהלת הישוב היהודי בארץ ישראל, וזאת מפחד הנזק שייגרם להצבעה באו"ם בנובמבר 1947!
ולהלן הסיפור של יצחק:
אחרי מלחמת העולם השנייה וכשחזרנו לעיירה מתקופת הגלות הארוכה והקשה באזור טרנסמיסטריה, בעיירה מוגילב,
עבדתי כדי לעזור להורים.
הייתי בתנועת גורדוניה ומטעמה נשלחנו להכשרה על גבול הונגריה מולדביה, אזור שהיה שייך לרומניה.
אמרתי לעצמי: די, אני לא רוצה להישאר בעיירה אחרי מה שקרה.
הייתי בהכשרה בין השנים 45-47. למדנו עברית, עבדנו בחקלאות אצל חקלאים יקים בעלי משקים שגרו באזור הזה.
בספטמבר 47 התחלנו במסע שלנו לארץ ישראל. הקבוצה מנתה כ- 20 חבר'ה, הגענו לגבול הונגריה רומניה באזור טרנסילבניה. נסענו ברכבת עד ורנה, עיר הנמל של בולגריה.
בורנה חיכינו כמה ימים בתוך האונייה עד שאספו את כל העולים בעליה ב', כ- 15,000 איש בשתי אוניות:
"פאן יורק" ו"פאן קרשצ'נד". אני הייתי ב"פאן יורק".
כאמור, תוך כמה ימים האונייה התמלאה. כל אחד קיבל את הדרגש שלו, ברוחב של 2.5-3 בלטות (כ- 1/2 מטר), אבל כחבר'ה צעירים זה לא הפריע לנו, העיקר שזזים!!
אמרו לנו: אנחנו נוסעים לא"י!
היו הרבה אנשים שהרגישו לא טוב, עלינו למעלה לסיפון בשביל לשאוף אוויר, בשביל להקיא...
למרות הקושי והחיים הצפופים, קיבלנו בשמחה הכול, העיקר להגיע לארץ!!
אחרי שעברנו את הדרדנלים, עצרו אותנו אניות מלחמה בריטיות שחיכו לנו שם.
על-פי הוראת הסוכנות, הורו לנו להיכנע ולא להיאבק!.
התאריך היה לפני ההצבעה באו"ם, בסתיו 47, כלומר, לפני ה-כ"ט בנובמבר.
על- פי סיפורה של עדה כאמור, משה אגמי התעקש להוציא את שתי האניות על 15,000 העולים בהן, למרות החששות וההוראה לא לסכן את ההצבעה!.
הצי הבריטי הוביל את שתי האוניות, שתי ה"פאניות", ישר לקפריסין.
השליחים של א"י על האניות לא גילו לנו העולים, שהיעד הוא קפריסין, אולי מפחד של מהומות והתקוממות, או שאינני זוכר בדיוק האם כנער ידעתי על כך!
רק כאשר נחתנו בקפריסין, רק אז נודע לי שאני נמצא בקפריסין...
נכנסנו למחנה לקראת החורף, צריפים כמו בעתלית, (זה היה חלק מהסיור שלנו באותו טיול) ועם אותן מיטות סוכנות, אותם דרגשים בעצם כמו באונייה!.
התארגנו בקבוצות, מודרכים ע"י מדריכים מן הארץ שניהלו שם את החיים. למדנו עברית, ואני עזרתי לתרגם לשפת האידיש. אני זוכר את התקופה הזו כתקופה די רגועה.
אף אחד לא ידע מתי נצא משם.
כשנודע לנו על הכרזת המדינה, הייתה שמחה גדולה, אבל עדיין לא שחררו אותנו.
המדיניות של הבריטים הייתה למנוע מהצעירים לצאת לארץ כדי שלא יצטרפו לצבא ויחזקו אותו.
מנהלת המחנה הורידה לי את הגיל ב- 4 שנים!! רק כדי שלא אתגייס לצבא בזמן. מ- 20 ל- 16! וכך עשו לכל מי שהיה מועמד לגיוס.
הייתי 7 חודשים בקפריסין.
לאחר שהתגייסתי, הגעתי לנח"ל בכפר גלעדי.
שנים אחרי שהגעתי לכפר גלעדי, נודע לי שמשה אגמי וגרישה שנקמן היו אלה שארגנו את העלייה בשתי האניות האלה.
גרישה סיפר לי שצילם סרט על היציאה של האניות מהנמל, אבל, לצערי, לא הספקתי לראותו. הסרט כנראה נמצא במוזיאון ההעפלה.
ראיינה כרמלה גורלי
