title
title
title
title
title
title
סוסים ופרות בחצר

סוסים, פרות ואוהלים בחצר

סיפר: אורי הורביץ

 

 היחסים שלנו עם השכנים הערביים הקרובים, מצפון וממערב, היו יוצאים מן הכלל, בכל המלחמות. פרט לאירוע של תל-חי שם הגיעו ערבים אחרים, לא השיעים, של דרום לבנון.

בכל המאורעות – 21', 23', 29', '36, 38' ובמלחמת העצמאות – לא ירו על כפר גלעדי כדור אחד, וזאת רק בגלל הקשר הטוב שהיה לנו איתם.

ראשי העדה שלהם היו הבקאעוות, "הבקים" – אחמד בק, מוחמד בק, מחמוד בק, כאמל בק – היו כמו בני-בית אצלנו.

ב-1936/7 קרה המקרה ובין המשפחות נוצר סכסוך גדול בינם לבין עצמם עם נקמת דם. "הבקים", שלחו שליח לנחום הורביץ ופנו לבקשת עצה ועזרה מכפר גלעדי.

בכפר גלעדי ובתוכם אנשי השומר קראו היטב את המפה, והוחלט להזמין אותם.

הם באו.


ציור: שולמית ישראלי

ראשי העדה, על נשיהם טפהם וצאנם, כבשים פרות סוסים. כמאה ועשרים איש. הרבה יותר מחברי כפר גלעדי אז.

נתנו להם את הקומה העליונה של רפת א', שני לולים ואת השטח ליד החצר, להקים אוהלים למשפחות. הם חיו פה איתנו בכפר גלעדי שלושת רבעי שנה.

עד שאבא, נחום, נקרא לעשות הסכם בין המשפחות ונערכה סולחה גדולה.

מה זה גדולה – שחטו כבשים, הרים של אורז, כל הטוב שהיה אז.

פה אצלנו, בהמשך החצר. היכן שהיה מטע האגוזים והיום שיכון ו'.

לנו, שלא היה הרבה, זה נראה (הן כילדים וגם היום כשאני חושב על זה) כמו סיפורי אלף לילה ולילה.  

לאחר החגיגה והסולחה, הם התרוממו עם כל כבודתם וחזרו לבתיהם.

עד מלחמת העצמאות, כולל המלחמה עצמה היחסים איתם היו מצוינים.

הפסדנו אותם כשהפסקנו לדבר ערבית והתחלנו לדבר איתם פולנית...


כתבות מן האתר

ארכיון

ארכיון