השכנים הצעירים (קיבוץ דפנה)

סיפר: גדעון גלעדי

קיבוץ דפנה עלה על הקרקע כחלק מישובי "חומה ומגדל" ב-3 למאי 1939. 
קדמה לעלייה תקופת הכשרה חשובה בכפר גלעדי, כמוה עברו ישובים רבים בגליל לפני הקמתם. 
סבתי קיילה, סיפרה לי על יום העלייה על הקרקע. היא אישית היתה מאד קשורה לרבים מהבנים והבנות ששהו כשנה בכפר גלעדי. ארוע העליה היה בשבילה, חברת ה"שומר", שעברה כל כך הרבה תלאות, שכול וסבל, יום מיוחד במינו.

כל הגליל השתתף ביום הגדול, ובחפלה הגדולה השתתפו גם בדואים ותושבים ערבים מהסביבה. סבתא נהנתה מאד לראות את חניכיה, אותם לימדה להכין גבינות ב"מחלבה של קיילה" וזיתים לפי המתכון של אבו נעמה מדיר מימס שבלבנון.

פעמים רבות חזרה על סיפור העלייה הזה של דפנה, ותמיד בהתרגשות של אם שמעבירה את בנה להגשמה לאחר תום הלימודים וההכשרה.

הקטע המרגש והזכור לי ביותר היה על רגע הנפת המגדל שהיה מונח על הקרקע ולפתע התנשא אל-על, כשכולם אוחזים בחבלים ומייצבים אותו בקריאות שמחה חגיגיות. 
המראה סימל את ההתיישבות הנחרצת ואת הגשמת המעשה החלוצי-בטחוני המיוחד. המגדל היה פסגת המבצע. והנה, היא רואה, שעל אחד מעמודי המגדל, השעין מישהו שק כבד. התקרבה ומיששה וראתה שזהו שק של קמח!

כאן כבר לא יכלה קיילה לעצור את הדמעות. תמיד כשחזרה על הסיפור גם חזרו הדמעות:
"ישוב חדש קם זה עתה, עוד לא הספיקו לחמם את הרגליים, עוד אין להם בית לישון בו, וכבר יש להם שק שלם של קמח".

לא לשווא היו סבלותינו ומאמצינו!
זה היה בשבילה שיא ההתרגשות והסמל להישג הנפלא.

כך גם ספגתי ממנה את משמעות ההתיישבות החדשה, עם אהבה וקרבה לחניכים הצעירים בישוב החדש, שתמיד המשיכו להיות קרובים ומחוברים, אליה אישית ולכפר גלעדי כולה.

השכנים הצעירים (קיבוץ עמיר)

סיפר: גדעון גלעדי

מקימי עמיר עברו הכשרה מעמיקה בכפר גלעדי ונוצרו עימם קשרים אמיצים. בסיום ההכשרה, לקראת העלייה על הקרקע, החלו להכין את מסיבת הסיום והתלבטו איך לציין את המאורע. לבסוף החליטו לתת למשק מתנה יקרת ערך, עם זיקה לקיילה, סבתי, והזמינו פסל של ישראל גלעדי שעמד בראש קבוצת מקימי הישוב.

נסעו לתל אביב אל בתיה לישנסקי, פסלת נודעת, מוכשרת ומיוחדת, אחותה של רחל ינאית בן-צבי שבעלה יצחק היה חבר "השומר" ולימים נבחר לנשיא השני. הביאו לה תמונות ולפיהן פיסלה ראש מגבס... ליותר מזה לא היה להם תקציב.

הגיע יום מסיבת הסיום בחדר האוכל (כיום האולם של בית הראשונים). בשורה הראשונה יושבים ותיקי ה"שומר", כיאה למדריכים הבכירים שהביאום עד הלום. 
רגישות רבה לא היתה לצעירים הנלהבים, ובכל נושא המוות והשכול עסקו אז, אם בכלל, כחלק בלתי נפרד מכיבוש הארץ וישובה. 
העמידו בחזית מעמד מעץ, ועליו משהו מכוסה בבד כהה. איש לא שם לב.

לאחר הברכות, המסכת, הדיבורים והנאומים, עלה אחד הצעירים ובישר לנוכחים שהכינו מתנה מיוחדת לכפר גלעדי ולקיילה. היא לא הבינה בדיוק מה אומרים, מישהו קרא משהו ולפתע הסירו את הלוט, ובהפתעה גמורה היא רואה את יקירה במלוא פניו מול עיניה.

קיילה כמעט התעלפה מ"תרגיל הצעירים", שמצד אחד מאד רצו להפתיע ולהוקיר את כפר גלעדי וישראל, אך מצד שני חסרה להם הרגישות הראויה. כל-כך אהבה אותם, שהאירוע המשיך בחיבוקים ונשיקות והפך בלתי נשכח.

כך קיבלה כפר גלעדי את הפסל, וכיום הוא שוכן בקומה השניה של בית הראשונים (העתק נמצא בבית ה"שומר").

אני רואה בפסל הזה גם אנדרטה ליחסים המיוחדים עם מקימי קיבוץ עמיר, שלמדו כאן צעדים ראשונים וחשובים בישוב ארץ ישראל, בביטחון, בחקלאות, בגידול בעלי חיים, טיפול בילדים, קיום חיים חברתיים, דמוקרטיה קיבוצית, וכל מה שביניהם.